הכרה בנכד של דייר מוגן כבעל דיירות מוגנת בדירה

בית המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו	א 022722/04
כב' השופט חיים טובי	20/12/2006

 

בעניין:	הכרה בנכד של דייר מוגן כבעל דיירות מוגנת בדירה
	התובעת	החברה לפיתוח יפו העתיקה בע"מ

פסק דין

רקע עובדתי

1. התובעת, החברה לפיתוח יפו העתיקה בע"מ (להלן" התובעת") הינה בעלת זכויות הבעלות של בניין הבנוי על חלק מחלקה 66 בגוש 7019 והמצוי ברח' הצורפים, ביפו העתיקה (להלן: "הבניין").

2. הבניין הינו בן שתי קומות, כאשר בקומה העליונה קיימות מספר יחידות ובכלל אלו דירה בת 2 חדרים, מטבח ושירותים, המתוחמת באדום בתשריט אשר צורף לכתב התביעה כנספח א' (להלן: "הדירה").
יצויין כי הקומה הראשונה בבניין ודירה נוספת בקומה השנייה, הוחכרו, למן שנת 1969, למר הורס ריכטר (להלן: "ריכטר") להפעלת גלריה לאומנות (בקומה הראשונה) ולמגוריו שלו.

3. למן שנות ה–50 המאוחרות, החזיק המנוח יצחק אסבאן ז"ל (להלן: "המנוח") בדירה כדייר מוגן וזכות זו הוכרה בפסק הדין מיום 9/7/68 בבית משפט השלום בת"א בת.א. 56796/67 (להלן: "פסק הדין").
יובהר כי הגם שרעיית המנוח, הגב' תמרה אסבאן ז"ל (להלן: "המנוחה"), התגוררה עמו כל העת, לא הוכרה המנוחה – בפסק הדין – כדיירת חוזית (מקורית) בדירה.
עם פטירת המנוח, ביום 15/2/98, המשיכה המנוחה להתגורר בדירה כדיירת מוגנת עד לפטירתה ביום 5/6/03 – זאת מכוח הוראת סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר.

4. הנתבעים – בעל ואישה אשר נישאו בשנת 1999 – מתגוררים יחדיו בדירה יחד עם בנם הקטן, למצער למן שנת 2000.
הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הינו נכדם של המנוחים, הטוען לזכויות של דיירות מוגנת בדירה.

5. בכתב התביעה, אשר נפתחה – טרם תיקונה – בהליך של סדר דין מקוצר, עתרה התובעת להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהדירה.
לטענתה, הנתבעים מחזיקים בדירה בלא זכות חוקית ושלא כדין והינם בגדר של מסיגי גבול בה.
מנגד טען הנתבע כי הוא רכש זכויות של דייר מוגן בדירה, עם פטירת סבתו המנוחה, והוא זכאי להמשיך ולהחזיק בה ככזה.
זכותה של הנתבעת להתגורר עמו, נאצלת מזכותו שלו, בהיותה אשתו ואם ילדו.
גדר המחלוקת וטענות הצדדים

6. אין ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים (כך גם עולה, כאמור, מפסק הדין) כי המנוח לבדו היה דייר מקורי בדירה, ואילו המנוחה נחשבה לדיירת נגזרת מכוח הוראת סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972 (להלן: "החוק").
העולה מהאמור הוא, כי על מנת שהנתבע יוכר כדייר מוגן בדירה עליו לבוא בגדרו של סעיף 27(1) לחוק הקובע כזאת:
"היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה. אולם –
1. מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר, אף אם היה לפניו אחד אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא הייתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל מלהחזיק במושכר".
מהוראת חוק זו – כפי שנותחה ופורשה בפסיקה – עולה כי על מנת שהנתבע יוכר כדייר מוגן בדירה (בהיותו "דייר נדחה") עליו למלא אחר שני תנאים מצטברים (שהם למעשה ארבעה) –
א. כי הוא התגורר בדירה יחד עם סבו המנוח משך 6 חודשים לפחות, טרם פטירתו והמשיך להתגורר בה ברציפות עד לפטירת סבתו המנוחה.
ב. בעת פטירת המנוח ו/או המנוחה לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו [ראו: רע"א 1711/98 שפי נ' עזבון המנוחה שדוז'נסקי ז"ל, פ"ד נ"ד(1) 349].
השאלה שבמחלוקת בין הצדדים היא: האומנם עמד הנתבע בתנאי סעיף 27(1) הנ"ל – אם לאו.

7. לטענת התובעת, הנתבע לא רכש מעמד של דייר מוגן בדירה הואיל ולא נתקיים בו אף לא אחד מהתנאים הנדרשים על פי סעיף 27(1) לחוק.
לשיטת התובעת, הנתבעים החלו להתגורר בדירה אך בשלהי שנת 2000, כשנתיים לאחר פטירת המנוח, כך שלא עמד בתנאי החיובי (הראשון) הדרוש להחלתו של סעיף 27(1) הנ"ל.
התובעת הכחישה טענת הנתבע כאילו הוא התגורר בדירת זקניו המנוחים, למן היותו בגיל 13 – כנטען.
עוד טענה התובעת, כי בעת פטירת המנוחים הייתה לו לנתבע דירת מגורים אחרת, הלא היא דירת הוריו בבת-ים (להלן: "דירת ההורים").
לבסוף טענה התובעת כי הנתבע אף אינו ממלא אחר תנאֵי סעיף 20(ב) לחוק, הואיל ואינו בא בגדרו של "ילד", המוגדר בסעיף 1 לחוק – כנכד אשר התייתם משני הוריו.

8. מנגד טען הנתבע כי התקיימו בו תנאי סעיף 27(1) לחוק ובשל כך חוסה הוא בצילו, ומחזיק בדירה כדייר מוגן.
לטענת הנתבע, בשל מחלתה הנפשית בה לוקה אִמו ולנוכח העובדה כי לא יכול היה להמשיך ולהתגורר בדירת הוריו על רקע המחלה האמורה, הוא עבר להתגורר בדירת זקניו המנוחים, עת מלאו לו 13 שנים.
לטענתו, הוא המשיך להתגורר בדירה כל העת, סעד את המנוחים וסייע בעדם. עם נישואיו לנתבעת 2 המשיכו המה – יחדיו – להתגורר בדירה, שם נולד בנם בכורם.
עוד טען הנתבע, כי למן פטירת סבו המנוח הוא זה אשר שילם, מכספו הוא, את התשלומים השוטפים (ארנונה וחשמל), סייע בעד סבתו בקניות ובתחזוקת הבית, ככל שהיה צורך בכך.
לשיטת הנתבע, נוכח העובדות האמורות ובהיותו "קרובם" של המנוחים, הינו ממלא אחר תנאי הוראת סעיף 27(1) לחוק – כך שיש להכיר בו כדייר מוגן בדירה.

ניתוח ומסקנות

9. מטענות הצדדים אשר הורצו לעיל עולה כי שלוש הן השאלות שבמחלוקת הצריכות הכרעה בתיק זה ואלו הן –
א. האם הנתבע התגורר בדירה – כטענתו – לפחות 6 חודשים עובר לפטירת סבו המנוח, או שמא החל להתגורר בה, יחד עם רעייתו, בשלהי שנת 2000 – כטענת התובעת.
ב. ההייתה לנתבע – אם לאו – דירה אחרת למגוריו, עובר לפטירת המנוחים. לשון אחר, האם יש לראות בדירת הוריו דירה אחרת למגוריו. נג. האם – אם לאו – בא הנתבע בגדר "קרוב" כאמור בסעיף 20(ב) לחוק.

10. טרם אבוא להכריע בשאלות דלעיל לגופן, יש להקדים ולהבהיר כי על הנתבע – הטוען לדיירות מוגנת בדירה – הנטל להוכיח כי מילא אחר התנאים הנדרשים לתחולתו של סעיף 27(1) לחוק, זה החיובי (מגורים יחד עם המנוחים) ואף זה השלילי (העדר דירה אחרת למגורים) – אם כי כמות הראיות הנדרשת ל"תנאי השלילי" תשתנה ממקרה למקרה על פי נסיבותיו [ראו: ע"א (י-ם) 61/67 אבולעפיה נ' זקן, פ"מ נ"ו 327; ע"א (חי') 4511/97 קוסא נ' עזבון המנוח ניגמה ואח', תק-מח 98(1) 1075; ע"א 4442/97 (חי') רון נ' גייגר, דינים מחוזי כרך כ"ו(9) 418; בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עדכון 5, עמ' 205].
על רקע האמור יש לבחון האם השכיל הנתבע להרים הנטל המוטל עליו ולהוכיח קיומם של התנאים האמורים ובמצטבר.

11. אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה כי לאחר ניתוח חומר הראיות שבפני ועל בסיס הדין החל, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
מצאתי כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קיומם של התנאים הנדרשים בסעיף 27(1) ובשל כך רכש מעמד של דייר מוגן בדירה.
נבהיר עמדתנו.
היותו של הנתבע "קרוב"

12. בסיכומי טענותיה טענה ב"כ התובעת כי לא זו בלבד שהנתבע איננו ממלא אחר תנאי סעיף 27(1) לחוק, אלא שאינו בא בגדרו של סעיף 20(ב) שבו.
לדבריה, הנתבע אינו בגדר "ילד" כהגדרתו בחוק הואיל ולא נתייתם משני הוריו ואף איננו בא בגדרו של "קרוב אחר" נוכח העובדה כי למנוחים ילד משותף – הלא הוא אבי הנתבע.
לא מצאתי ממש בטענה זו, והנני דוחה אותה על הסף.
סעיף 20(ב) לחוק קובע לאמור:
"באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) – יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגורים".
מטרת סעיף 20 הנ"ל נועדה לקבוע את סדר העדיפות בין קרובי הדייר שנפטר, כאשר זכות הבכורה שמורה לבת זוגו של הדייר החוזי, לאחריה ילדיו ולבסוף קרוביו האחרים.
אכן, "נכד" אינו בא בגדרה של הגדרת "ילד" שבסעיף 1 לחוק, הואיל וזה מוגדר "כנכד שהתייתם מהוריו" היינו, משני הוריו.
נכד אשר התייתם אך מאחד מהוריו איננו "ילד" כמשמעותו בחוק, והוא אכן נדחה מפני ילדי הדייר שנפטר.
ברם, נכד אשר איננו בא בגדר "ילד", אינו "נפסל" מלהיות "קרוב אחר" הזכאי "לירש" את הדייר שנפטר ככל קרוב אחר – ובלבד שימלא אחר תנאיו האחרים של סעיף 20(ב) לחוק.
טענת ב"כ התובעת כאילו הנתבע איננו בגדר "קרוב אחר" נוכח העובדה כי אביו – ילדם של המנוחים – הינו בחיים, ובשל כך זכות הדיירות המוגנת אינה עוברת אליו "בירושה", אין בה ממש.
כפי שהבהרנו לעיל, הוראת סעיף 20 לחוק קובעת את סדר העדיפויות לגבי אותם קרובים המפורטים בו. כל אימת שבת הזוג – שהינה דיירת נגזרת – ממלאה אחר תנאי סעיף 20(א) הרי יש לה זכות קְדימה על פני ילדי הדייר החוזי. כך גם באשר לילדי "המוריש". באם הינם ממלאים אחר תנאי סעיף 20(ב) הרי זכותם עדיפה על פני "קרובים אחרים" – שאינם ילדיו.
ברם, באין ילדים הזכאים "לירש" מכוחו של סעיף 20(ב), הרי שקרובים אחרים, הממלאים אחר תנאי סניף 20(ב), הינם "יורשים" את זכות המנוח, אף אם יש לזה האחרון ילדים אשר עודם בחיים.
הלכה זו נקבעה זה מכבר בפסיקה והיא סוכמה על ידי המלומד ד. בר אופיר בזו הלשון –
”אם נפטר דייר והיה לו בעת פטירתו בן זוג, ונתקיימו בבן הזוג תנאיו של סעיף קטן (א) כי אז 'יורש' בן הזוג את זכות הדיירות, ואילו ילדי הדייר וקרוביו האחרים נדחים מפניו… קרובים אחרים של הדייר שנפטר 'יורשים' את זכויותיו אך ורק כאשר אין לו בן זוג ואין לו ילדים שבהם התקיים האמור בסעיף קטן (ב). כלומר: אם השאיר אחריו הדייר שנפטר בן זוג שלא התגורר עמו שישה חודשים לפני פטירתו, תוסבנה הזכויות אל ילדי הדייר או קרוביו האחרים, אם נשארו כאלה, ולא אל בן הזוג " [ראו: בר אופיר, שם, עמ' 203] (ההדגשות הן שלי – ח.ט.).
הנה כי כן, כשם שילדו של הדייר שנפטר "יורש" אותו הגם שבת הזוג עודנה בחיים – אך אינה ממלאת את תנאי סעיף 20(א) – כך קרוביו האחרים של הנפטר (ובכלל אלה נכד) "יורשים" אותו בהעדר ילדים אשר נתקיימו בהם תנאיו של סעיף 20(ב) לחוק – הגם שחיים המה.
לא למותר להבהיר כי הפרשנות אותה מבקש לאמץ ב"כ התובעת, תביא לידי אבסורד ולתוצאה בלתי נסבלת. אם אומנם המילים "באין ילדים" משמעותן בהעדר ילדים שהינם בחיים, שומה ליישם פרשנות זו אף באשר למילים "באין בן זוג" שברישא לאותו סעיף.
האומנם ילדי דייר שנפטר, המתגוררים עמו משחר ילדותם, לא ירכשו זכות לדיירות מוגנת בדירה, באם בת זוגו של הדייר עודנה בחיים, אך לא התגוררה עמו 6 חודשים טרם פטירתו?

תוצאה זו הינה שגוייה ובלתי מתקבלת על הדעת.
13. נמצא, איפוא, כי הגם שהנתבע איננו בגדר "ילד" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק, הרי הוא "קרוב אחר" של המנוחים. בהעדר זכות לאבי הנתבע לרשת את הוריו המנוחים, הרי שהנתבע הינו "יורשם" – באם יוכח כי הוא ממלא אחר תנאי הסף שבסעיף 20(ב) לחוק, קרי, היותו "קרוב אחר".
נוכח האמור לעיל יש לבחון האם אומנם נתמלאו בו בנתבע שני התנאים האחרים (שהם כאמור ארבעה) שבהוראת סעיף 27(1), היינו, מגורים יחד עם המנוח, למצער 6 חודשים טרם פטירתו והעדר דירה אחרת למגוריו.
מועד מגורי הנתבע בדירה – התנאי החיובי
עדויות הנתבעים

14. בתצהיר העדות הראשית מטעמו (נ/5) גולל הנתבע את הנסיבות אשר הביאו אותו לעבור להתגורר בבית סבו וסבתו, והמועד בו עבר להתגורר בדירה בפועל.
"אני יליד נובמבר 1976 ואני מתגורר ברציפות בדירה מאז גיל 13 ועד היום, קרי משנת 1989 ועד היום, אוכל על שולחנם של סבי וסבתי וסועד אותם בימיהם האחרונים. לא יכולתי לגור בדירת הורי מאחר ולא הסתדרתי עם אמי וביקשתי מאבי לעזוב את הבית. אציין כי אמי הייתה מטופלת באותה תקופה ומטופלת עד היום במחלקה לבריאות הנפש, החיים איתה היו בלתי נסבלים, כבן הבכור ספגתי הכל ולא יכולתי יותר".
לא זו בלבד שעדותו של הנתבע לא נסתרה בחקירתו הנגדית אלא שהוא שב והבהיר כי
"… אחרי הבר מצווה שלי נאלצתי לעזוב את הבית. עברתי לגור אצל סבא וסבתא. סבא היה קונה את כל הקניות, אני הייתי עוזר לו, כך היה עד אשר הוא היה (כך במקור – ח.ט.) נפטר". (עמ' 20 שורות 18-16 לפרוטוקול).
כך גם העיד אבי הנתבע מר חנניה אסבאן בתצהירו (נ/3) –
"שמעון עבר ב-1989 לגור עם הורי והוא לא הסתדר עם אשתי – אמו וביקש לעזוב את הבית. אציין כי אשתי הייתה מטופל (כך במקור – ח.י.) באותה תקופה ועד היום במחלקה לבריאות הנפש, החיים איתה (וגם כיום) מאוד קשים ושמעון כבן הבכור ספג הכל ולא יכל יותר" (סעיף 4 לתצהיר נ/3).
בעדותו, בפני, הבהיר אבי הנתבע את הדברים ביתר פירוט – "בשנת 89 שמעון עבר לגור אצל הורי, ואני לא העברתי אותו, שמעון היה בוגר והוא הגיע לגיל שהגיעו מים עד נפש, והוא לא רצה להיות בבית, הקטנים היו קטנים ולא הייתה להם החלטה בעניין" (עמ' 15 שורות 28-26 לפרוטוקול).
ובהמשך: "המצב היה בלתי נסבל מבחינתי, הגיע מצב שהאימא הרימה עליו ידיים, המצב היה בלתי נסבל מבחינתו" (עמ1 16 שורות 3 ו-4).
מעדות אבי הנתבע אף עולה כי הנתבע היה למעשה סמוך על שולחן המנוחים מעת עזיבתו את הבית שכן "…לי לא היה לתת לשמעון כלום, לא נתתי לו דמי כיס, כי הוא היה לומד בלימודים שלו הוא למד בתיכון שזה מומן מכון (צ"ל מכיוון – ח.ט.) שלא הייתה באפשרותי לעזור לו"
הנה כי כן, מעדותו של הנתבע עולה ברורות כי הנתבע חדל להתגורר בבית הוריו כבר בהיותו כבן 13 שנים, נוכח מצבה הנפשי העגום של אמו, ועבר להתגורר בדירת המנוחים. הגם שעניין לנו בעדות בעל-דין, שעניינו בתוצאה המשפט ברורה, ובעדות אביו שאיננה אובייקטיבית, מצאתי כי יש ליתן אמון בעדותם נוכח העדויות האחרות – האובייקטיביות יש לומר – של שני עדי ההגנה האחרים, הגב' שולמית עמר והרב חיים מרצ'לו, התומכות בעיקרי עדותם.

15. בתצהירה מיום 4/12/05 (נ/2) העידה הגב' עמר כי היא התגוררה בשכנות למשפחת אסבאן (ברח' רזיאל ביפו) עד למועד בו עברה להתגורר ברח' סומקן ביפו.
לדבריה, היא מכירה היטב את המנוחים ואת המשפחה המורחבת (הורי הנתבע וילדיהם) זה שנים רבות.
מעדותה עולה ברורות כי הנתבע מתגורר בבית המנוחים החל מהיותו בר מצווה וכדבריה "אני זוכרת ויודעת ששמעון נולד בבית זה וגר בבית זה מאז גיל 13 (בערך בגיל הבר מצווה). שמעון גר בבית הרבה לפני פטירתו של יצחק הסב ולאחר פטירתו המשיך לגור בבית עם סבתו וטיפל בה ביחד עם בת זוגו רבקה עד שהגיעה לגיל שיבה" (סעיפים 6 ו-7 לנ/2).
בחקירתה הנגדית החרתה החזיקה הגב' עמר אחר עדותה והבהירה כי למן שנת 1959 ועד לשנת 1979 התגוררה ברח' רזיאל והייתה חברתה הטובה של המנוחה משך שנים רבות עד לפטירתה (עמ' 14 שורות 6-1 לפרוטוקול). מחקירתה עולה כי היא השתתפה משך השנים בברית המילה של הנתבע ובחגיגת בר המצווה שלו, כך שהיא מכירה היטב את המשפחה משך שנים רבות.
חרף החקירה הנמרצת של ב"כ התובעת, עמדה זו על דעתה כי הנתבע התגורר בדירת המנוחים מאז בר המצווה וכדבריה "המנוחה סיפרה לי שאמא שלו הייתה חולת נפש, והסבתא העדיפה שהנכד יהיה אצלה, ומאז הבר מצווה הוא אצלה, והוא טיפל בה ובסבא שלו, יותר טוב משהוא יהיה ברחוב. הסבתא הייתה מספרת לי, שהוא גר איתה, והייתה מעדיפה שלא ייזרק לרחוב. הוא לא היה יכול להיות אצל אמו, היא חולת נפש" (עמ' 14 שורות 23-20).
הנה כי כן, מעדות זו עולה ברורות כי הנתבע, אכן, התגורר בדירת המנוחים החל בהיותו עוּל בימים מכורח הנסיבות, בהיות אמו חולת נפש.
עדות זו, תואמת ומחזקת את עדותו של הנתבע בדבר מועד תחילת מגוריו בדירה והנסיבות אשר הביאו אותו לעזוב את בית הוריו.

אף מעדותו של עת/3 הרב חיים מרצ'לו עולה כי הנתבע התגורר בדירה, למצער, למן שנת 1995 – עת התוודע זה למשפחה. מתצהירו של עד זה (נ/1) ומעדותו בפני עולה כי במסגרת שיעורי התורה בהם השתתפו -אבי הנתבע כמו גם הנתבע עצמו – הוא ביקר בבית המנוחים פעמים רבות ולמד לדעת כי הנתבע התגורר בדירה יחד עם המנוחים וכדבריו "שמעון היה מתגורר עם סבו וסבתו בדירה הנ"ל וביקרתו אותו ואת משפחתו משנת 1995 למניינם ועד מות הסב בשנת 1998 למניינם עשרות פעמים וכמובן אף לאחר מכן. בפעמים הרבות שביקרתי בדירה היו נוכחים שמעון, סבו יצחק ז"ל וסבתו תמר ז"ל והיה ברור ששמעון שיחיה גר שם" סעיף 3 לתצהיר נ/1).

16. אני דוחה על הסף את טענת ב"כ התובעת בסיכומיו, כי אין ליתן אמון בעדותם של הרב מרצ'לו והגב' עמר, בהיותן מגמתיות ו/או עדויות מפי השמועה ו/או שקריות.
עדותה של הגב' עמר הייתה אמינה עלי לחלוטין ולא מצאתי טעם וסיבה מדוע להטיל דופי בעדותה. התרשמתי כי המדובר באישה ישרת דרך ותמימה, האומרת את הידוע לה בלא כל ניסיון להתחכם ו/או לייפות את הדברים.
אני תמה על ב"כ התובעת המבקש לייחס לגב' עמר עדות הגובלת בעדות שקר, נוכח העובדה כי לא התגוררה בשכנות למשפחת אסבאן, חרף האמור בתצהירה.
בתצהיר גופו, הבהירה הגב' עמר מפורשות כי היא לא התגוררה בסמוך לדירה אלא "ברח' דוד רזיאל מול משטרת יפו" (סעיף 1 לנ/2). ברי, איפוא, כי האמירה כי היא שכנתם של משפחת אסבאן, אינה מכוונת להיותה מתגוררת בסמוך לדירה.
כך או כך, לא מצאתי כי יש באמירה האמורה כדי לשלול אמיתות עדותה לגופה של המחלוקת בתיק זה.
טענתו האחרת של ב"כ התובעים באשר להיות עדותה של הגב' עמר עדות מפי השמועה, אף היא דינה להידחות.
הגב' עמר העידה כי המנוחה היא זו אשר סיפרה לה כי מאז בר המצווה הנתבע מתגורר אצלה והיא ביכרה כי הוא יתגורר עמה ולא בבית הוריו, נוכח היות אמו חולת נפש.
המדובר במידע אשר נתקבל ישירות מפי המנוחה ובזמן אמת כך שאין המדובר, כלל ועיקר, בעדות שמיעה.
כך אמורים הדברים באשר לעדותו של הרב מרצ'לו.
הגם שדבר מגורי הנתבע בבית המנוחים נודע לו עת נערכו שיעורי התורה בדירה – אין בכך כדי לפגום, כי הוא זה, באמיתות עדותו לפיה מהפעמים הרבות שביקר בדירת המנוחים "היה ברור ששמעון שיחיה גר שם".
לא ראיתי טעם וסיבה מדוע שלא ליתן אמון בעדות הרב מרצ'לו, בהיותו עד אובייקטיבי וחסר עניין אישי בתוצאת המשפט. העדויות מטעם התובעת

17. להבדיל מהעדויות מטעם הנתבע (למצער העדים האובייקטיביים) בהם נתתי אמון, עדי התובעת לא עשו עלי רושם מהימן. התרשמתי כי עדותם של אלה ניתנה "כמצוות אנשים מלומדה" כאשר למעשה אינם יודעים אל נכון אימתי החל הנתבע להתגורר – בגפו – בדירת המנוחים.
סמנכ"ל הנתבעת דורון גדעוני בסעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית (ת/1) העיד כי לפי המידע שנמסר לו מפי "מר גבי אשר ומפי אנשים אחרים ביפו העתיקה…" נכנסו הנתבעים לדירה בסוף שנת 2000 (סעיף 8 לת/1).
בחקירתו הנגדית שב והבהיר מר גדעוני כי את הידוע לו שמע מפי הגב' אילנה גור (אף היא עדת התביעה) ומשכנים אחרים (עמ' 7 שורות 19-18 לפרוטוקול).
ברי, איפוא, כי עדותו זו של סמנכ"ל התובעת אין לה כל משקל, בהיותה עדות מפי השמועה. יש לתמוה על התובעת אשר בחרה להעיד עד זה נוכח העובדה כי הוא החל לעבוד אצל התובעת אך למן שנת 2001, ובשנת 1998 – המועד הרלבנטי לענייננו – הועסק בשדה התעופה (שם, שורות 9-8).

עדותו של גבי אשר מנהל התחזוקה ביפו העתיקה המועסק אצל התובעת – אף היא לא התקבלה על דעתי.
הגם שבתצהירו (ת/2) הצהיר כי הוא מכיר אישית את המנוחים מתוקף תפקידו כמנהל אחזקה של מתחם יפו, נתברר כי עד זה איננו זוכר אימתי נפטר המנוח וכדבריו "אני לא זוכר באיזה שנה נפטר יצחק, יש לי זיכרון קצר, אני חושב לפני 6 שנים בערך" (עמ' 8 שורות 17-16).
אם אומנם יש לו, למר אשר, זיכרון קצר הכיצד זוכר הוא בוודאות כי "הנתבעים נכנסו לאחר פטירתו של הסבא, והם נכנסו יחד" (שם, שורה 19).
לא זו אף זו, הגם שעד זה העיד כי הנתבעים נכנסו לדירה לאחר פטירת המנוח, באותה נשימה הבהיר כי "אני לא ראיתי אותם נכנסים, אני רק ראיתי שהם גרים שם, הודיעו לנו בעל פה" (שם, שורה 20). "מישהו התקשר ואמר שיש שם אנשים, והם לא שייכים למקום" (שם, שורה 26).
בנסיבות אלה, תמהני הכיצד יודע מר אשר כי הנתבעים לא התגוררו בדירה, טרם "ההודעה" האנונימית למשרדו על קיום של אנשים זרים בדירה. מי לכפו יתקע כי הנתבעים לא נכנסו להתגורר בה טרם ההודעה?!
יתר על כן, עד זה איננו מתייחס – אף לא ברמז – למגורי הנתבע בדירה בהיותו עוּל ימים.
אין חולק כי רעיית הנתבע – הנתבעת 2 – החלה להתגורר יחד עם הנתבע אך בשנת 1999 לאחר נישואיהם, ברם אין בעדות זו כדי לסתור את טענת הנתבע (המגובה בעדות אביו חנניה ושני העדים האובייקטיביים האחרים) כי הוא החל להתגורר יחד עם המנוחים כבר בהיותו בגיל בר המצווה.
כך גם אמורים הדברים באשר לעדותה של הגב' אילנה גור, שעל עדותה משליכה התובעת יהבה.
עדה זו העידה בתצהירה (ת/3) כי הינה חברתו הקרובה ביותר של מר ריכטר, ביתה שוכן בקרבה לדירת המנוחים ובתקופה מסויימת העסיקה את המנוחה בעבודות בית שונות, בין השנים 1982-1972 (סעיפים 4 ו-6 לתצ/3). בשל כך הכירה הגב' גור את המנוחים היכרות קרובה ואישית.
הגב' גור ידעה לספר בתצהירה כי "בימי חייו של המנוח הנתבעים כלל לא היו בקשר עמו ועם המנוחה ובוודאי שלא גרו עמו בדירה וזאת עד לכניסת הנתבעים לדירה לקראת סוף שנת 2000…" (סעיף 9 לתצהיר).
למרבה הפליאה, לכשנשאלה הגב' גור אימתי נפטר המנוח היא השיבה – "אינני יודעת מתי יצחק נפטר, מכיוון שהוא לא גר עם הגב' תמרה הרבה זמן כי הייתה לו מאהבת, הגב' תמרה לא נתנה לו להיכנס הביתה… המנוח לא התגורר עם הגב' תמרה" עמ' 11 שורות 4-1).
כך ללא כחל וסרק מטיחה הגב' גור במנוח, במחי יד, מעשים בלתי ראויים. לא זו בלבד אלא שטוענת היא כי הלה לא התגורר כלל עם הגב' תמרה, בו בזמן שבתצהירה אין זכר לסיפור הזוי זה, בדבר המאהבת אשר הייתה למנוח בערוב ימיו, וכי הוא עצמו לא התגורר כלל בדירה אלא במחסן.
די היה באמור לעיל כדי לעמוד על טיב עדותה של העדה, אשר אינה בוחלת בהטלת דופי באדם אשר הלך לבית עולמו זה מכבר, בלא שיוכל להגן על שמו הטוב.
אולם אוסיף ואומר, כי ממהלך חקירתה הנגדית התרשמתי כי הגב' גור מעורבת מעורבות יתר בעניין וככל הנראה, רב עניינה בפינויים של הנתבעים מהדירה.
כך, כאשר נכנסו הנתבעים לדירה בשנת 2000, התקשרה אליה – לטענתה – המנוחה והתלוננה בפניה כי הנתבע מתעלל בה, זורק את בגדיה והשכיב אותה במטבח. בגין כך אף ביקשה להגיש תלונה במשטרה – יחד עם המנוחה – דבר אשר לא יצא לפועל, עקב יראת המנוחה מהנתבע (עמ' 10 שורות 21-16).
עדות זו של הגב' גור עומדת בסתירה לעדותה של הגב' עמר אשר העידה נחרצות – "לא נכון שהנתבעים הוציאו אותה למסדרון, מי שאמר כזה דבר זה שקר, אף אחד לא הלך להתלונן במשטרה… היא כל כך אהבה אותו, הוא לא יעשה לה דבר כזה" (עמ' 15שורות 8-5).
כך או כך, עדותה של הגב' גור מתייחסת, אף היא, למועד בו החלה הנתבעת 2 להתגורר בדירה יחד עם הנתבע – לאחר נישואיהם. ברם אין כל התייחסות בעדותה למגורי הנתבע, טרם נישואיו.

18. הפועל היוצא מן האמור עד כה הוא, כי אני נותן אמון בעדותם של עדי הנתבע (האב חנניה, הגב' שולמית עמר והרב מרצ'לו), מהן עולה ברורות כי הנתבע אכן החל להתגורר בדירת המנוחים, כבר בהיותו נער, ועם נישואיו לנתבעת 2 המשיך להתגורר בדירה, יחד עמה, עד לפטירת המנוחה. נמצא כי הנתבע השכיל להוכיח התקיימותו של התנאי המחייב מגורים בצוותא, משך שישה חודשים טרם פטירת המנוח.
העדר דירה אחרת למגורים – התנאי השלילי

19. כזכור, קרוב המבקש לבוא בגדרו של סעיף 27(1) לחוק עליו להוכיח קיומו של תנאי שלילי – בנוסף לתנאי החיובי האמור – העדר דירה אחרת למגוריו ובלשון הסעיף "ולא הייתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר…".
הוראה זו נתפרשה בפסיקה פעמים הרבה והפירוש שניתן לה התייחס, דרך כלל, לכל מקרה על פי נסיבותיו.
בענייננו קבעה הפסיקה, כי כאשר זיקתו של "הקרוב" בדירה האחרת הינה של "בר רשות" גרידא, הרי שזה יוצא ידי חובתו אם יוכיח כי זיקתו ל"דירה האחרת" נותקה ואין בדעתו לשוב ולהתגורר בה.
עוד קבעה הפסיקה כי הגם שנטל השכנוע באשר לתנאי "השלילי" מוטל אף הוא על כתפי הקרוב, הרי מקום שמעמדו המשפטי ב"דירה האחרת" הוא של בר רשות, כמות הראיות הנדרשת ממנו להוכיח העדר אפשרות אובייקטיבית למגוריו בה – קטנה [ראו: ע"א 4422/97 רון נ' גייגר, עמ' 423].
כך למשל נקבע, כי קיומם של יחסים בלתי תקינים בין בן לאביו וקיומו של חשש ממשי לסילוק הבן מדירת אביו, דיים כדי להצביע על העדר אפשרות פיזית למגורים בבית אביו.
די איפוא בסיכסוך משפחתי בין הבן לאב כדי להצביע על חוסר אפשרות אובייקטיבית למגורים בדירה האחרת [ראו: ע"א (ת"א) 138/77 פסקים (מח') תשל"א(א) עמ' 197;
בר אופיר, שם, עמ' 216].
כך, כאשר הוכח כי הזיקה לדירה האחרת לא נותקה ואין כל מניעה כי ישוב להתגורר בה (כבר רשות), יראו את הקרוב כמי שיש לו דירה אחרת למגוריו [ראו: ע"א 712/76 צרני נ' מורד ואח' פ"ד ל"א(2) 99; ע"א 4591/97 קוסא נ' עזבון המנוח נגמה, שם, שם]. ומן הכלל אל הפרט לנידון דידן.

20. מעדות עדי ההגנה כולם (לרבות הנתבע) עובר כחוט השני דבר נסיבות עזיבת הנתבע את הבית.
המדובר במצב עגום בו אמו של הנתבע חלתה, למרבה הצער, במחלת נפש כך שהנתבע בעודו נער נאלץ לעזוב את הבית וכדברי אביו עה/3 "המצב היה בלתי נסבל והגיע למצב שאמא הרימה עליו ידיים, המצב היה בלתי נסבל מבחינתו" (עמ' 16 שורות 3;4).
כך גם העידה הגב' עמר "הסבתא הייתה מספרת לי, שהוא גר איתה, והייתה מעדיפה שלא ייזרק לרחוב. הוא לא היה יכול להיות אצל אמו, היא חולת נפש" (עמ' 14 שורות 23,22). לא זו אף זו, במהלך חקירתו הנגדית של האב חנניה נתברר כי כל העת, מאז עזיבת הנתבע את בית הוריו, חדל אביו לתמוך בו כספית ("לי לא היה לתת לשמעון כלום") והקשר עמו לא היה יום יומי (עמ' 16 שורות 15-10).

הנה כי כן, בשל הנסיבות המיוחדות, אשר הוכחו בהליך זה, נאלץ הנתבע לעזוב את בית הוריו כבר בהיותו עול ימים ולא שב להתגורר בו – מני אז.
ברי, איפוא, כי הזיקה לבית הוריו נותקה כליל, מכורח הנסיבות, בשל אי יכולתו של הנתבע להתגורר, בצוותא חדא עם אמו תחת קורת גג אחת.

21. לא קיבלתי את טענת ב"כ התובעת בסיכומיו כאילו בענייננו לא הייתה קיימת לנתבע אפשרות אובייקטיבית להתגורר בדירת הוריו בעת פטירתו של המנוח.
מסכים אני, בכל הכבוד, כי מבחינה פיזית יכול היה אולי הנתבע להמשיך ולהתגורר בדירת הוריו הואיל והוריו לא אסרו עליו ו/או מנעו ממנו לעשות כן. ברם בכך לא סגי. אם מבחינה נפשית מגיע נער עול בימים למסקנה כי איננו יכול להתגורר בדירת הוריו נוכח התנהגות אמו החולה במחלת נפש – האומנם ניתן לומר כי אובייקטיבית אין מניעה שיתגורר שם, באותו מצב בו הינו מתגורר עם הדייר המנוח?
סבורני כי נער הזקוק להוריו, המגיע למסקנה כי איננו יכול, נפשית כמו גם פיזית, להמשיך ולהתגורר בדירת הוריו ובשל כך נוטש אותה לחלוטין ועובר להתגורר עם סבו וסבתו – משל היו הוריו – ברי כי בנסיבות אלה לא ניתן לומר – שמבחינה אובייקטיבית ומשפטית – יש לו מקום אחר למגוריו. להבדיל ממקרה אשר נדון בע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, בו הוכח כי כל העת היה למערערת חדר משלה למגוריה, הרי בענייננו לא הוכח כזאת. אדרבא, הוכח כי מעת בו עזב הנתבע את בית הוריו נותק הקשר היום יומי בינותם וזיקתו של הנתבע לבית – נותקה.

22. מסקנתי היא, איפוא, כי הנתבע השכיל להוכיח – במידה הדרושה להוכחת יסוד שלילי – כי נתקיים בו אף התנאי השלילי הנדרש על פי סעיף 27(א) לחוק, קרי: העדרה של דירה אחרת למגוריו, עת נפטרו המנוחים.

סוף דבר
23. לאור האמור והמקובץ לעיל אני קובע כי הנתבע הוכיח את שני התנאים הנדרשים בסעיף 27(1) לחוק על מנת שיזכה למעמד של דייר מוגן בדירה, כך שדין עתירת התובעת לפינויו הימנה – להידחות.
נוכח מסקנתי האמורה, אף דין התביעה לסילוק ידי הנתבעת 2 מהדירה – להידחות.
משנמצא כי הנתבע חוסה בצילו של החוק והוא רכש מעמד של דייר מוגן בדירה, רשאי הוא ליתן רשות לרעייתו להתגורר בה עמו בצוותא – ומעמדה בדירה הינו של ברת רשות גרידא [ראו: בר אופיר, שם, עמ' 26ב' וע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון פד"י כ"ה(2) 717 בעמ' 722].

24. אשר על כן התוצאה הינה כדלקמן –
א. התביעה לסילוק ידי הנתבעים מהדירה – נדחית.
ב. אני מחייב התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

54678313ניתן היום כ"ט בכסלו, תשס"ז (20 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים

חיים טובי 54678313-22722/04

טובי חיים – שופט
קלדנית: אהובה
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה