חיוב חברת הביטוח בתשלום ריבית מיוחדת למבוטחת

תיק אזרחי 00 / 558

—
נגד
מגדל חברה לביטוח בע"מ
—
[20.5.2002]
לפני סגנית הנשיא מ' שריר

התובעת היא בעלת חנות תכשיטים במקצועה. הנתבעת היא חברת ביטוח שבעת הרלוונטית ביטחה את התובעת ודירתה בפוליסת ביטוח, מבנה ותכולה, פוליסה אשר הורחבה לכל הסיכונים עד לסכום מסוים בעבור תכשיטים ודברי ערך. בין פריטי התכשיטים הייתה כלולה טבעת יהלום גדולה ויקרה. התובעת, בעת שקמה משנתה, גילתה כי הטבעת שהונחה בסמוך לה נעלמה ולאחר שחיפושיה אחריה העלו חרס, הודיעה למשטרה. התובעת פנתה לנתבעת באמצעות סוכן הביטוח בתביעה לתגמולי ביטוח עבור הטבעת, אך נדחתה.
בית-משפט השלום פסק:

א. (1) דרישה בפוליסת ביטוח המנוסחת בלשון "מוצהר ומוסכם" מעידה על הסכמה ולא על תנאי (109ז, 110ד).
(2) הבדל בניסוחים מחייב כי במקרה של אי-בהירות יש לפרש פוליסה נגד המנסח ולהיטיב עם המבוטח (110ה).נ
(3) על-פי סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 באם המדובר בתנאי לחבות המבטח יש לנקוט באחת מחלופות הסעיף: התנאי יפורט בסמוך לנושא שהוא נוגע אליו או יצוין בהבלטה מיוחדת (111א).ב
(4) במקרה הנדון משלא נקטה הנתבעת באחת מחלופות סעיף 3 היא אינה יכולה להסתמך על התנאי וטענותיה לידיעה הפוזיטיבית של התובעת על התנאי והשתק על-ידי התנהגות לאחר קבלת הפוליסה אינן רלוונטיות (112ג).ו

ב. (1) הורדת טבעת והנחתה על שידה בטווח יד מהמיטה בה ישנה המבוטחת בחדרה הינן פעולות המתחייבות מהמציאות היומיומית וקשה לדרוש שכל פעולה כזו תהיה מלווה בהכנסת הטבעת לכספת הנמצאת רחוק מהחדר. על-כן יש לראות בנסיבות המקרה – הנחת הטבעת בהישג יד על השידה למשך הלילה בלבד כשכל האמצעים האחרים מופעלים – משום אובדן (114ג – ד, ו).
(2) הערכת הטבעת הייתה תנאי לביצוע הפוליסה. משקיבלה הנתבעת את ההערכה וגבתה על-פיה פרמיה, היא מנועה מלטעון כנגדה. לו סברה הנתבעת כי ההערכה אינה נכונה, יכלה להגיש חוות-דעת מטעמה, ומשלא עשתה כן הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את בית-המשפט למסקנה שאילו הובאה הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה (114ז, 115א, ד – ה).נ

ג. עול ההוכחה להוכחת תת-ביטוח הוא על הנתבעת הטוענת לקיומו. בנסיבות דנן לא הוכח שבעת האירוע היו תכשיטים נוספים בבית, ועל-כן נדחית הטענה (115ז, 116ה).ב

ד. (1) על-פי סעיף 28א לחוק חוזה ביטוח, הטלת ריבית מיוחדת מסורה לשיקול-דעתו של השופט היושב בדין, על-פי המסגרת הקבועה בחוק. סעיף 27 לחוק קובע את חובת התשלום של המבטח בתוך 30 יום מיום שהיה בידי המבטח המידע הדרוש לבירור חבותו או מיום הגשת התביעה באותם מקרים שאינם שנויים במחלוקת בתום-לב (116ו).ו
(2) לעניין זה הפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו כאמור בסעיף 28א לחוק חוזה ביטוח על-ידי הכפלת הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (118ב).נ

חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, סעיפים 3, 21, 28א, 60.ב
– חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.ו
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט(4) 561.נ
[2] ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט(2) 749.ב
[3] ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450.ו
[4] ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595.נ
[5] ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239.ב

פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים שאוזכרו:
[6] ע"א (ת"א) 156/96 חנן נ' ג'אן השכרת רכב בע"מ (לא פורסם).ו
תביעה חוזית לתשלום תגמולי ביטוח. התביעה נתקבלה.נ
ד' יצחקי – בשם התובעת;
ש' שחק – בשם הנתבעת.ב

פסק-דין
סגנית הנשיא מ' שריר
1. רקע עובדתי
(א) התובעת, בעלת חנות תכשיטים במקצועה, התגוררה בעת הרלוונטית בדירה ברחוב חיים חורי 20 בלוד (להלן – הדירה).ו
(ב) הנתבעת הינה חברת ביטוח שבעת הרלוונטית ביטחה את התובעת והדירה בפוליסת ביטוח, מבנה ותכולה מסוג "מגדל לבית" שמספרה 97/180025135/ש שתוקפה מיום 16.4.1997 עד 30.4.1998 (להלן – הפוליסה).נ
(ג) הפוליסה הורחבה לכל הסיכונים עבור תכשיטים ודברי ערך בסך 292,000 ש"ח.ב
(ד) בין פריטי התכשיטים הייתה כלולה טבעת יהלום גדולה ויקרה (להלן – הטבעת).ו
(ה) התובעת טוענת כי ביום 30.7.1997 לאחר שקמה משנתה, גילתה כי הטבעת שהונחה בסמוך לה נעלמה ולאחר שחיפושיה אחריה העלו חרס הודיעה למשטרה ביום 19.8.1997 (נספח ה' לת/3).
(ו) התובעת פנתה לנתבעת באמצעות סוכן הביטוח, עד ההגנה 2, בתביעה לתגמולי ביטוח עבור הטבעת, אך נדחתה.

2. סלע המחלוקת
(א) עמידתה של התובעת בתנאי הפוליסה באופן המזכה אותה בתגמולי הביטוח על-פיה.
(ב) ערכה של הטבעת.
(ג) הפחתת תגמולי הביטוח בגין תת-ביטוח לאור החזקת התובעת בביתה בתכשיטים רבים נוספים שלא נכללו בפוליסה.

3. אי-קיום תנאי בפוליסה
(א) התנאי
(1) בהצעת הביטוח (נספח א' לת/3 ולנ/3) הוספה בסעיף 5 בכתב יד הערה לפיה "התכשיטים שהגב' אינה עונדת נמצאים בכספת שנמצאת במקום מסתור בדירה הנ"ל".
(2) ברשימת הפוליסה (נספח ג' לת/3 ונספח לנ/2) בעמוד הראשון תחת פרק 1 – תכולת הדירה נרשם "מוצהר ומוסכם בזה כי תכשיטים שאינם ענודים בפועל נמצאים בכספת ביתית במקום מסתור".
(3) לטענת הנתבעת, בין אם מדובר בתנאי מוקדם ובין אם מדובר באמצעי להקלת הסיכון כמשמעו בסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, בכל מקרה הינה פטורה מחובתה על-פי הפוליסה.
(ב) תנאי מוקדם

(1) התובעת העידה כי:
"אני אמרתי לו [לסוכן הביטוח – מ' ש'] שיש לי כספת. הוא אמר לי שיש בבית אזעקה אז זה לא משנה ומה שהוא אמר לי קדוש בשבילי, אני לא מבינה בביטוחים. אני לא אמרתי לו מה לרשום, הוא רשם" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 23-21).
עדותה לא נסתרה. הסוכן לא זכר מי העלה את עניין הכספת (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 20), וההערה אפילו לא הוספה על-ידיו אלא על-ידי הפקידה (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 21-20).
קשה שלא לתמוה אם ההערה הוספה לפני או אחרי חתימת התובעת שכן כאמור בתצהיר עדותו הראשית של סוכן הביטוח: "ישבתי יחד עם התובעת ויחדיו מלאנו את הצעת הביטוח" (סעיף 3 לנ/3), ואילו ההערה הוספה כאמור על-ידי הפקידה שלא נכחה בפגישה.
(2) כאמור, הדרישה להחזקת התכשיטים שאינם ענודים בפועל בכספת לא נוסחה כתנאי אלא כהסכמה "מוצהר ומוסכם", להבדיל מניסוח מפורש של תנאי באותו פרק של תכולת דירה לפני ההתייחסות לתכשיטים:
"תנאי מוקדם לתשלום תגמולים בגין נזקי פריצה הוא כי במקום המבוטח קיימת מערכת אזעקה תקינה ופעילה המחוברת לחשמל ולסוללות – בכל עת שהדירה אינה מאוישת".
(3) להבדל זה בין הניסוחים ניתן הסבר מביש על-ידי החתמת של הנתבעת,

עדת ההגנה מספר 1, שטוב לו לו לא היה ניתן כלל:

"אני אסביר למה לגבי פריצה כתוב תנאי מוקדם ולגבי התכשיטים כתוב מוצהר ומוסכם: לגבי התנאי של מיגון פריצה – מאחר ונמסר על ידינו לסוכן שעליו להבהיר למבוטחת, כלומר זה לא היה מוסכם. לגבי התכשיטים שימצאו ענודים או בכספת – זה היה מוסכם ע"י המבוטחת. אני לא יכולה לכתוב שזה מוצהר ומוסכם על שני הצדדים כשזה לא כך. אם זה מוסכם על שני הצדדים אני כותבת זאת. אם לא מוסכם עליה – היא יכולה היתה לומר שזה לא מוסכם, אך בשלב זה זה תנאי. זה הובא ע"י המבוטחת והיתה הסכמה לגבי התכשיטים ואילו לגבי האזעקה מאחר ולא היתה הסכמה זה נרשם כתנאי" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 30-29 ועמ' 11 לפרוטוקול, שורות 6-1).
(4) לטעמי אין ספק כי מקום שהנתבעת התכוונה לתנאי מוקדם נקטה בלשון מפורשת זו כמו לגבי מערכת האזעקה ועל-כן אין מדובר בהחזקת התכשיטים הלא ענודים בכספת כתנאי מוקדם. אך גם לו היה ספק בפרשנות, ההבדל בניסוחים מחייב כי במקרה של אי-בהירות יש לפרש הפוליסה נגד המנסח ולהיטיב עם המבוטח ודי בכך כדי להגיע לאותה מסקנה (ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ [1]; ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר (להלן – עניין ישר [2])). (
5) (א) גם בעניין ישר [2] ראה בית-המשפט בסעיף הנוקט בלשון "מוסכם ומוצהר בזה" הסכמה והצהרה ולא תנאי לתקפות הכיסוי הביטוחי, ובית-המשפט העליון מפי הנשיא שמגר בעניין ישר [2], בעמ' 760 אימץ גישה זו בקובעו:
"…מקובלת עליי גישתו של בית המשפט קמא, שראה את לשון הפוליסה בעניין המיגון, כפי שהובאה לעיל, ככזו שאינה קובעת התניה של חובת הפיצוי בהתקנה של אמצעי המיגון. מדובר בהצהרה גרידא, ולא נאמר דבר שלפיו הכיסוי מותנה בקיומם של אמצעי המיגון שנמנו בפסקה".
(ב) גם לו סברתי, וכאמור אינני סוברת כך, כי מדובר בתנאי כי אז הפרה הנתבעת את חובתה על-פי סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, לפיו:
"תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם".
(ג) כשמטרתה מקדשת כל האמצעים העזה החתמת להעיד כי: ""זה [התנאי המוקדם לטענתה – מ' ש'] מופיע בעמוד הראשון לפוליסה מגדל הבית ומצויין בעיגול" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 22-21), כשמנספחי תצהירי שני הצדדים עולה כי התנאי לא צוין בכל הבלטה לרבות בעיגול ואף בא-כוח הנתבעת נאלץ להודות: "העותק עם העיגול הגיע מתוך משרדנו" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 24).
(ד) כאמור, התנאי, שלא כטענת הנתבעת, אף לא מופיע בסמוך לנושא שהוא נוגע לו שכן הוא מופיע בפרק 1 – תכולת הדירה בעמוד הראשון לפוליסה בעוד ש"הרחב כל הסיכונים – תכשיטים ודברי ערך" מופיע בעמוד השני לפוליסה כשביניהם עוד פרק 2 – מבנה הדירה.
(ה) כאמור בעניין ישר [2], בעמ' 769:
"שתי החלופות [של סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח – מ' ש'] צריכות להיקרא כמכוונות לאותה מטרה: מניעת הבלעה של תנאי או סייג. עניין הבאתו של סייג בפוליסה ליד הנושא שהוא נוגע לו, צריך להתפרש מבחינת רוחו ומגמתו בדומה להבלטה המיוחדת שהיא החלופה השנייה. יש לפנינו שתי חלופות שיש לקוראן EJUSDEM GENERIS. אופן הבלטת ההגבלות של חבות החברה המבטחת נתון לבחירתו של המבטח. ודוק: סעיף זה כלול בין הוראותיו הקוגנטיות של חוק חוזה הביטוח. לפי האמור בסעיף 39(א) לחוק, חובה על המבטח להיזקק לפחות לאחת מהדרכים המוצעות. פרופ' נ' כהן, במאמרה 'דפוסי החוזים ותום לב במסע ומתן: בין הכלל הפורמלי לעקרונות הצדק' הפרקליט לז (תשמ"ז) 13, כותבת, בהתייחסותה ללשון הסעיף: 'הסעיף אינו מטיל חובת הודעה בעל-פה, אך הוא קובע דרך שתביא לתשומת לבו של המבוטח, כי לא קיבל את כל מבוקשו' (שם, בעמוד 33). החוק כשלעצמו, מסתפק באמצעי טכני מינימאלי לצורך מתן תקפות לסיוג חבות המבטחת. ברע"א 3577/93 בעמוד 83-82, התייחסתי [הנשיא שמגר – מ' ש'] לתוכנו של סעיף 3:
'החוק מתנה הכרה בסייג לחבות בכך שתקויים הוראתו של הסעיף האמור. על-פי סעיף 3 סייג החבות או התנאתה תלויים בהופעת הסיוג או ההתניה סמוך לנושא הנדון (הנושא המסווג או המותנה) או הבלטה מיוחדת שלו. סעיף 3 לחוק משתלב בתכלית הכללית של החוק שהיא ההגנה על אינטרס המבוטח. הסעיף אינו מאפשר למבטח להגניב לפוליסה תניות המסייגות את החבות. החוק מטיל נטל על המבטח כדי להעלות את ההסתברות שהמבוטח ידע את הסייגים לחבות'" (ההדגשה שלי – מ' ש').
(ו) לאור האמור לעיל, משלא נקטה הנתבעת באחת מחלופות סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח אינה יכולה להסתמך על התנאי וטענותיה לידיעה הפוזיטיבית של התובעת על התנאי (שאינה מקובלת עליי) והשתק על-ידי התנהגות לאחר קבלת הפוליסה שוב אינן רלוונטיות.
(ז) שלא לצורך אוסיף גם כי אני דוחה הטענה כי הסוכן הפנה תשומת לב התובעת לתנאי החזקת התכשיטים שאינם ענודים בכספת, ואני מעדיפה עדותה כי:
"מעולם אריה לא אמר לי או היפנה תשומת לבי לכך כי מגדל רואה כתנאי לביטוח שכל התכשיטים שאינם ענודים נמצאים תמיד בכספת ואם היה אומר לי לא הייתי מסכימה לכך" (סעיף 6 לת/3).
"לגבי הטבעת הוא לא אמר לי שעלי לשים בכספת אלא לענוד על האצבע, רק באצבע. אתה שואל אם הוא אמר לי היכן לשים את הטבעת אם לא על האצבע – האם כל פעם שאני הולכת לישון או להתרחץ אני ארוץ לשים אותה בכספת?" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 31-29).
(6) לאור האמור לעיל אין הנתבעת יכולה גם להסתמך על סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, לפיו:
"הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחוייבים".
משדחיתי הטענה כי הותנה שעל התובעת לנקוט בדרך של החזקת התכשיטים הלא ענודים בכספת בכל עת, אין חלות לסעיף.
(7) הפרת התנאי
(א) גם לו סברתי, וכאמור אינני סבורה כך, כי מדובר בתנאי מוקדם שהובלט כדין, גם אז מתבקשת המסקנה כי התנאי לא הופר.
(ב) התובעת העידה כי:
"ביום 30.7.97 בבוקר, ולאחר שקמתי משנתי ובקשתי לענוד את תכשיטי, גיליתי כי הטבעת נעלמה. אציין כי הייתי בכל הזמנים מרחק הושטת זרוע מהטבעת וכל אמצעי המיגון הופעלו תמיד בבית" (סעיף 9 לת/3, עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 6-4).
(ג) מקובל עליי כי הנחת טבעת על שידה במרחק הושטת זרוע כשכל אמצעי המיגון האחרים פועלים אינה סותרת הגדרת ענוד "בפועל" ונכונה השוואת בא-כוח התובעת לפסיקה שראתה ברכב שבעליו הותירו עם מפתחות בפנים אך בקירבה ממשית כמכוסה:
"…וכדברי השופט שילה: 'איוש המכונית אין משמעותו דווקא שאדם יימצא בתוך המכונית בכל עת שמערכת הביטחונית אינה מופעלת; די בכך, שהמאייש יהיה נוכח בסמוך למכונית באופן המבהיר כי מצויה היא תחת פיקוחו'…
מצד שני, קיימת התכלית שאותה מבקשים ב"כ המערערים להדגיש והיא שפוליסת בטוח מכסה את כל אותם מקרים ומצבים שמנסיון היום יום, כל אדם ממוצע נקלע אליהם מבלי שידאג לאמצעי מיגון מיוחדים – שכן, אלו הן פעולות המתחייבות מהמציאות היומיומית וקשה לדרוש שכל פעולה שכזו תהיה מלווה בנעילת הדלת, הפעלת האזעקה ונעילת הרב בריח. לדעתנו, מהדברים שהבאנו לעיל עולה בבירור, כי יש להעדיף את התכלית אותה מבקשים ב"כ המערערים להדגיש. ציפיה סבירה של אדם סביר אשר מבטח את רכבו בכל חברת ביטוח שהיא, היא שמקרים כגון זה שלפנינו יכוסו. לכן, במידה ופרשנות הפוליסה יכולה להוביל הן למצב בו המקרה הנ"ל יכוסה והן למצב שלא – יש להעדיף את הפרשנות שמכסה את המקרה" (ע"א (ת"א) 156/96 חנן נ' ג'אן השכרת רכב בע"מ [6]).
(ד) גם בא-כוח הנתבעת ביקש להסתמך על אותו פסק-דין בצטטו את הדברים האלה:
"לדעתנו, זהו, אכן, המבחן הראוי. יש לבחון כל מצב לגופו ולראות האם מדובר בסיטואציה שבה בעל הרכב נמצא בסמוך לרכב, תוך קשר עין ואפשרות מעשית לשלוט בנעשה ברכב במקרה הצורך, שאז יחשב הרכב כ'מאוייש', גם אם אין הוא נמצא פיזית בתוך הרכב. לעומת זאת, מצבים אחרים שבהם אין לנהג אפשרות של שליטה ברכב – אם בשל חוסר קשר עין או כל גורם אחר המונע ממנו גישה מיידית לרכב – יש צורך ברור ומובן להפעיל את מערכת האזעקה ולנעול הדלתות, שכן לא נוכל לראות ברכב כ'מאוייש'" (שם [6]).
(ה) לטעמי, הורדת הטבעת והנחתה על שידה בטווח יד מהמיטה בה ישנה המבוטחת בחדרה הינן פעולות המתחייבות מהמציאות היומיומית וקשה לדרוש שכל פעולה כזו תהיה מלווה בהכנסת הטבעת לכספת הנמצאת במרתף, רחוק מהחדר (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 7-4). מה עוד שכל אמצעי המיגון האחרים הופעלו. עד כמה ניסתה הנתבעת להביא התנאי לידי אבסורד תעיד עדותה של החתמת כי גם במקלחת אמורה הטבעת להיות ענודה או בכספת, אפילו בבית מלון כשהכספת לא בהכרח באותו חדר (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 28 ועמ' 10 לפרוטוקול, שורות 2-1).
(ו) לא זו בלבד אלא שהחתמת העידה כי:
"כל הסיכונים מרחיב את הכיסוי הבסיסי שזה גם בדירה אובדן, ומחוץ לדירה גם את הכיסוי אובדן" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 23-22).
לטעמי, יש לראות בנסיבות המקרה – הנחת הטבעת בהישג יד על השידה למשך הלילה בלבד כשכל האמצעים האחרים מופעלים – משום אובדן.

4. ערך הטבעת
(א) הן התובעת והן סוכן הביטוח העידו חד-משמעית כי הערכת הטבעת הייתה תנאי לביצוע הפוליסה (סעיף 7 לת/3; עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 23-22; עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 4, 13-12 ועמ' 18 לפרוטוקול, שורה 2).
ואכן, התובעת המציאה את נספח ב' לת/3 שאף צורף להצעת הביטוח (הערה בכתב יד בהמשך לתנאי הכספת בסעיף 5 להצעה, נספח א' לת/3 ונ/3) (להלן – ההערכה).
(ב) משקיבלה הנתבעת את ההערכה וגבתה על-פיה פרמיה, היא מנועה מלטעון כנגדה.
(ג) בלי לפגוע באמור לעיל, התובעת הוכיחה ערכה של הטבעת על-ידי המומחה מר אלברט אראקליאן, עד התביעה 2, אשר ראה פעם את הטבעת על ידה של התובעת במסעדה (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 4-1), בצילום הטבעת (נספח לת/2) ואת ההערכה.
(ד) בהגינותו הודה המומחה:
"נכון, הערכה של תכשיטים אינה מתמטיקה ואפשר שכל מומחה יעריך יהלום בקירוב – נכון, אך בעל מקצוע יכול לומר פלוס מינוס אחוזים מסוים, בדיוק אף אחד לא יכול להגיד" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 9-8).
כך הוא סבר כנותן ההערכה הן בעת שראה הטבעת על ידה של התובעת והן לצורך מתן חוות-דעת ת/2.
(ה) ההערכה כללה נתונים מדויקים של סוג ומשקל הזהב, ניקיונה וצבעה, ועל-פיהם העריך המומחה את ערכה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 7-5), ולו סברה הנתבעת כי טעה בהערכתו יכלה להגיש חוות-דעת מטעמה, ומשלא עשתה כן:
"…הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוואנטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ [3], בעמ' 457).
ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ [4] וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ [5].
5. תת-ביטוח
(א) לטענת הנתבעת ביטחה, לבקשת התובעת, תכשיטים בערך של 86,000$, אך על-פי הודאתה היו בדירה תכשיטים נוספים מהחנות בסך 100,000$ (שאלה ותשובה 18 נ/1א' ו-ב', ועמ' 7 לפרוטוקול, שורות 13-12), ועל-כן מדובר במצב של ביטוח חסר כהגדרתו בסעיף 60 לחוק חוזה הביטוח.
(ב) עול ההוכחה להוכחת תת-הביטוח נח על הנתבעת הטוענת לקיומו.
(ג) בשאלה 18 נשאלה התובעת מה היה שווי הסחורה שהוחזקה בבית והשיבה: "בקירוב 100,000$" (נ/1 א' ו-ב').
אלא שהשאלה לא התייחסה למועד החזקת הסחורה בהיקפה זה ובעדותה הסבירה:
"אני הבאתי כמה פעמים ובסך הכל היה 100,000$. הבאתי ומכרתי והבאתי שוב ומכרתי, בסה"כ זה היה מאה אלף… לאט לאט מכרתי ובסה"כ זה היה 100,000 דולר" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 15-12).
אלא שהתובעת גם העידה כי:
"השותפות [עם החתן בחנות ברחוב אלנבי – מ' ש'] התפרקה בסוף 97 בערך, לא זוכרת בדיוק, כשהשותפות התפרקה… היה לי קונה שהיה צריך לבוא הביתה ובערך שבוע שבועיים החזקתי חלק מהתכשיטים בבית והחלק היוקרתי היה בחנות. שווי הסחורה של החנות שהוחזקה בבית – בערך 5,000 דולר" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 6-3).
אך משטענה התובעת לאירוע מסוף יולי 1997 לא ניתן להסתמך על סחורה נוספת שאוחסנה בביתה בסוף אותה שנה, מועד בלתי רלוונטי לתביעה.
(ד) לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לא הוכח שבעת האירוע היו תכשיטים נוספים בבית, בכלל, וערכם, בפרט, וודאי לא הוכח שווי של 100,000$, ועל-כן נדחית הטענה.

6. ריבית מיוחדת

(א) כאמור בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח:
"מבטח בביטוחים אישיים, שלא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שבהם היה עליו לשלמם לפי סעיף 27, רשאי בית המשפט לחייבו בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, שתחושב על תגמולי הביטוח האמורים ועל תוספת הפרשי ההצמדה על תגמולים אלה לפי סעיף 28, מהמועדים בהם היה על המבטח לשלמם עד תשלומם בפועל; הריבית המיוחדת תשולם בנוסף לריבית האמורה בסעיף 28.
לענין זה 'ביטוחים אישיים' – ביטוח חיים, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח רכב (רכוש), ביטוח דירות ותכולתן, ולמעט ביטוח אחריות".
התובעת עותרת להפעלת הסעיף וחיוב הנתבעת בהתאם.
(ב) כאמור בעניין ישר [2], בעמ' 777-776:
"הטלת ריבית מיוחדת מסורה לשיקול-דעתו של השופט היושב בדין, על-פי המסגרת הקבועה בחוק. סעיף 27 לחוק קובע את חובת התשלום של המבטח בתוך 30 יום מיום שהיה בידי המבטח המידע הדרוש לבירור חבותו או מיום הגשת התביעה, באותם מקרים שאינם שנויים במחלוקת בתום-לב… עו"ד י' הלוי במאמרו 'הטלת ריבית מיוחדת על מבטח' ביטוח 66 (תשמ"ט) 49, 50 כותב:
'על מנת להראות, כי המחלוקת הינה בתום לב, מספיק שהמבטח יציג טעם לסרובו לשלם את תגמולי הביטוח. הטעם יכול שיהיה מבוסס על טענה משפטית ויכול שיהיה מבוסס על עובדה…'.
יודגש: הטעם שתעלה החברה חייב להיות ענייני ואמיתי. בית המשפט לא יעניק מחסה לחברה המבטחת המנסה להתחמק מחובותיה בטענות שעל פניהן אין בהן ממש. אחד האמצעים שבית המשפט יכול להזדקק להם במקרה כמצוין לעיל הוא סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, המקנה לשופט סמכות להגדיל את שיעור הפיצוי באותם מקרים שחברת הביטוח עשתה שימוש בהליך המשפטי כאמצעי לעכב את התשלום ולהתיש את המבוטח".
(ג) בענייננו העלתה הנתבעת על בסיס חקירה שביצעה חשד כבד לאמיתות התביעה ולאמיתות גירסתה של התובעת (סעיף 5 לכתב-ההגנה). אלא שחקירה כזו לא הועלתה על-ידיה בפרשת ראיותיה, הנתבעת סירבה להעמיד התובעת לבדיקת פוליגרף בהסכמתה ובסופו של יום לא טענה לאי-היעלמות הטבעת.
הנתבעת טענה לקיום תנאי מוקדם על בסיס פוליסה שהופרה על-ידיה הפרה בוטה את סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, ובאמצעות עדה מטעמה, חתמת ותיקה ומנוסה, אף ניסתה להעלות טענה שקרית (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 24-21).
הנתבעת טוענת נגד ערך הטבעת למרות שקיבלה הערכה עם הצעת הביטוח, לא חלקה עליה, לא טרחה לשלוח מעריך מטעמה, גבתה פרמיה על-פיה ואף במהלך ההליכים לא הביאה חוות-דעת נגדית מטעמה.
(ד) לעדותו של סוכן הביטוח לא הרביתי להתייחס לא מפני שנחה דעתי ממנה אלא מפני שלא ראיתי צורך לעשות כן וממילא לא היה בה רוב תועלת.
(ה) לאור האמור לעיל, אני סבורה כי למקרה כזה התכוון המחוקק בהעניקו שיקול הדעת על-פי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח ובדעתי להפעילו, אך לפנים משורת הדין רק על-ידי הכפלת הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.
7. לא נותר לי אלא להיתלות באילנו הגבוה של כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) בעניין ישר [2], בעמ' 770 אשר כלשונו:
5129371"לא ייתכן שכל מעייניהם של חברת הביטוח או של הסוכן הפועל בשמה יוקדשו להגדלת היקף המבוטחים המתקשרים עימם, לקביעת גובה הפרמיה ולגבייתה, לצמצום חבויותיה במסמך החוזי ולניסיונות להשתחרר מעול קיומן, משאלו התגבשו עקב התרחשות האירוע הביטוחי".
8. הטבעת הוערכה ב-58,000$ ועל-פי ערך הדולר ביום האובדן ערכה עלה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, על סכום התביעה (סעיף 25 לסיכומי התובעת), ועל-כן הנני מחייבת הנתבעת לשלם לתובעת 237,916 ש"ח בתוספת כפל הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.1.2000 ועד לתשלום המלא בפועל, הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך-דין בשיעור 20% בתוספת מע"מ.
ניתן היום, ט' בסיוון תשס"ב (20.5.2002), במעמד הצדדים.
מיני-רציו:
ביטוח – חוזה ביטוח – תנאים
תניה הקובעת סייג לחבות מבטח – ניסוחה ופרשנותה – כתנאי או כהסכמה – הבלטה בחוזה – סעיף 3 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981.
תת-ביטוח – נטל הוכחה – על הטוען לקיומו.